בשנת - 1994
פגשתי לראשונה באדם שעתיד היה לשנות את חיי מן הקצה אל הקצה. האדם הזה היה אברהם
דנא.
התחנכתי על
ברכיו במשך ארבע שנות לימודי ובזכותו התוועדתי לעולם התיאטרון, הרוח והנפש באופן
חי ובועט.
במשך כל תק'
שירותי בצבא ולאחר מכן בזמן לימודי אצל ניסן נתיב שמרנו על קשר הדוק ובשנת 2006
כאשר חזרתי ממסעותיי במזרח ובאירופה נפגשנו שוב ויצרנו ביחד את הצגת הליצן הראשונה
שהועלתה בארץ על בימות התיאטרון מאז שנות ה-80 – "זה לא רציני".
עבורי, דנא הוא
מיצוי הויטאליות שיש בנו - בני האדם.
הוא שד בן 80
שלא יודע שובע.
מחדש ומתחדש,
ממציאן והוגה דעות,
נהנתן וזן-מאסטר
של שקט בעת ובעונה אחת.
אדם שתרומתו
למדינה חרוטה מטנקים שרופים בדרך בורמה ועד לקרנבלים בכיכר דיזינגוף, אדם שנושם כל
נשימה כאילו היא האחרונה וממשיך לפעול מתוך כוונה להגיע אל המאה.
דרך חייו
והשקפותיו יכולים לדעתי לספק תשובה ניצחת לכל המבקשים לחקור אחר האמת.
ובמילותיו של
דנא -
דנא, אני מאחלת לך שתמשיך לנגוס בחיים ושלא תפסיק לעבוד.
לחיי החיים, באהבה גדולה.אורית ממרוד
