הקומדיה דל'ארטה (איטלקית: Commedia dell'arte)
היא סוג של קומדיה שהייתה נפוצה באיטליה בתקופת הרנסאנס במאות ה-16 וה-17, והייתה מבוססת על האטלן הרומאי. שגיאה נפוצה היא לתרגם את השם כ"קומדיית אמנות", בעוד שלמעשה, פירוש המילה arte באיטלקית של ימי-הביניים ושל הרנסאנס הוא "עיסוק" או "מלאכה", כלומר, המילה האיטלקית arte אינה מקבילה למילה האנגלית art - אמנות, אלא למילה האנגלית artisanship - אֻמנות. הקומיצ'י דל'ארטה היו שחקנים מקצועיים, שעסקו בקומדיה לפרנסתם, והכינוי נועד להבחין בינם לבין שחקנים חובבים, שהיו בני מעמד גבוה ולא עשו זאת למחייתם.
את הצגות הקומדיה דל'ארטה העלו שחקנים אשר אלתרו את דבריהם במהלך ההצגה, תוך התבססות על עלילה קבועה ועל כמה דמויות סטריאוטיפיות ומוכרות לכל: במרכז הקומדיה עמדו המשרתים ארלקינו ושותפתו קולומבינה הערמומית, פנטלונה העשיר והקמצן, אל דוטורה המאהב המזדקן והפטפטן, אל קפיטנו החייל שמעמיד פני אמיץ, בריגלה הנבל, פולצ'ינלה הערמומי ופדרולינו התמים שקל להונותו. בקומדיה זו היו משתתפים גם זוג אוהבים, ששמם היה בדרך כלל פלורינדו ואיזבלה. כל דמות אופיינה בעזרת שפת גוף ובעזרת מסכה משל עצמה. הקומדיה דל'ארטה שילבה מוטיבים שונים ומגוונים מתקופות רבות בהיסטוריה, החל ברומא העתיקה וכלה בקרנבל המסכות של ונציה.
מבנה הסיפור לעתים תכופות היה כדלקמן: ישנו זוג אוהבים הרוצה לממש את אהבתו, אך קיים לכך מחסום בדמותו של האב של אחד מבני הזוג, או בדמותה של כל דמות חזקה אחרת. האוהבים ינסו להתגבר על המחסום בעזרת תחבולות שאותן מבצעים המשרתים ארלקינו או קולומבינה, או האם של אחד מבני הזוג (גם אם האם היא שמבצעת את התחבולות, יעורבו אף המשרתים בתכנונן). הדמות המרושעת תאיים על מבצעי התחבולות ותצדד בדמות החוסמת. הסיפור ייגמר כשאותו המחסום יישבר, כלומר, כאשר הדמות החוסמת תיכנע או תצא מהתמונה, כשהדמות המרושעת תקבל את עונשה וכששני האוהבים יוכלו לממש את אהבתם.
המסכות בקומדיה דל'ארטה היו שונות מן המסכות שבהן השתמשו בתיאטרון ביוון העתיקה: בעוד שהמסיכות שבהן השתמשו ביוון, כיסו את כל פני השחקן, בקומדיה דל'ארטה השתמשו בחצאי מסיכות, שכיסו רק את אפו ואת חלק מלחייו של השחקן. במסיכות הקומדיה דל'ארטה נוקבו חורים לעיניים, ואזור פיו של השחקן נשאר לא מכוסה. שינוי זה תרם לשיפור הדיקציה של השחקן. יתרון נוסף לחלקיותן של המסכות בקומדיה דל'ארטה, היה ה'נייטרליות' שלהן: המסכות לא ייצגו מצב רוח מוגדר ונתנו לשחקן חירות מסוימת 'לעבוד' על הדמות כראות עיניו.
הקומדיה דל'ארטה נחלה הצלחה כבירה במאות ה-16 וה-17, והשפיעה רבות על התיאטרון ועל מחזאים רבים, ובראשם מולייר. במאה ה-18 החלה הקומדיה דל'ארטה לקפוא על שמריה, אולם רבות מהדמויות שהופיעו בה משמשות השראה לדמויות בתסריטים ובמחזות מודרניים.
רקע
במרוצת המאות ה-15 וה-16 ניתקה עצמה איטליה ממסורת התיאטרון הדרמה של ימי הביניים, שנחשבה חסרת צורה ומיושנת. שינויים אלה הביאו בעקבותיהם את בימת קשת הפרוסקניון [במה שהיא מעיין מסגרת תמונה והיא תוצאה של איחוד המחקר הארכיטקטוני של ויטרוביוס ושל העניין הרב שגילו באותה תקופה ביצירת פרספקטיבה], תפאורת הפרספקטיבה, תפישות חדשות ששלטו בתיאטרון עד המאה ה-20. מרבית החידושים המשמעותיים מקורם באיטליה, אך הם שוכללו בצרפת, אשר נעשתה בסוף המאה ה-17, המנהיגה התרבותית של מערב אירופה. בתקופת הרנסנס התרחב העניין בלימודים קלאסיים, בעיקר ברומי, משום שהלטינית היתה שפתם של המשכילים. העניין בלימודים קלאסיים התרחב וכלל עד מהרה גם מחזות. בעיקר מפרי עטם של פלאוטוס (Titus Maccius Plautus), טרנטיוס וסנקה ((Lucius Annaeus Seneca. לאחר 1453 ונפילת קונסטנטינופול, ברחו רבים ממלומדיה למערב, כמו גם כתבי יד יקרי ערך וכך הכירו את הדרמה היוונית. זמן קצר מכן, הגיעה לאיטליה מכונת הדפוס אשר הומצאה זה מכבר (שנת 1465), דבר שאפשר פרסום של טקסטים שעד אז היו נחלתם של מעטים בלבד. ההתעניינות בדרמה הקלאסית עוררה עד מהירה אתה שאיפה לראות את היצירות הללו על הבמה. ובשנת ה-70 החלו להפיק מחזות אלו בחצרות המלוכה ובאקדמיות. הקומדיה האיטלקית הראשונה היתה הארגז La Cassaria, מאת לודוביקו אריוסטו Ludovico Ariosto) 1533-1474). במחזה זה השתמש אריוסטו במבנה העלילה הרומית החביב על הצופים, על רקע תפאורה איטלקית אותנטית.
התפתחות הקומדיה דל ארטה
לצד הדרמה של חצר המלכות והאקדמיה צמח סוג אחר, שונה מאד, ה"קומדיה של ארטה". שגיאה נפוצה היא לתרגם את השם כ"קומדיית אמנות", משום המילה האיטלקית arte אינה מקבילה למילה האנגלית art – אמנות, אלא למילה האנגלית artisanship – אֻמנות. בעוד שלמעשה, פירוש המילה arte באיטלקית של ימי-הביניים ושל הרנסנאס הוא "עיסוק" או "מלאכה", כלומר, הקומיצ'י דל'ארטה היו שחקנים מקצועיים, שעסקו בקומדיה לפרנסתם, והכינוי נועד להבחין בינם לבין שחקנים חובבים, שהיו בני מעמד גבוה ולא עשו זאת למחייתם. האחרונים הציגו את ה-Erudita, או "הדרמה המלומדת". הקומדיה של ארטה היתה מבוססת על שימוש במסכות ועל אלתור (אמפרוביזציה) ולכן נודעה גם בשמות אחרים: "קומדיה מאולתרת", קומדיה של מסכות", ו"קומדיה בסגנון איטלקי". למרות היותה ייחודית היא היתה תלויה בתקופתה ופירשה בסגנונה היא את הנושאים שהיו מקובלים בזמנה בדרמה של מערב אירופה ובמסורת הפארסה[2] והקומדיה בפרט. על רקע מסורת הקומדיה ובמיוחד על רקע ההצגות הקומיות העממיות במשך דורות רבים, נוצרו התנאים להופעה של שחקנים-מחזאים שתרמו לעיצוב תיאטרון ריאליסטי- דיאלקטי, שדמויותיו הן דמויות קלאסיות של זקנים ומשרתים, למדנים ופרזיטים, מתרברבים ונאהבים שאכלסו בדרך כלל את הקומדיות היווני והרומית. כמובן שללהקות ולאגודות שונות של חבבי הבידור הבימתי ברחבי איטליה היה תפקיד מכריע בהתהוותה של הקומדיה דל ארטה.
הקומדיה דל ארטה הועלתה בפני כול סוגי הקהל ויצרה ז'אנר עממי טוהר. שחקניה הרגישו בנוח הן בירידים ובשוק והן בחצרות המלוכה. לאחר שהחלו לקום באיטליה במאה ה-17 תיאטראות ציבוריים, השתמשו הלהקות בתיאטראות בעלי קשת הפרוסקניון ונכתבו מחזות חדשים, שניצלו את אפשרויות התפאורה החדשות והפעלולים המיוחדים. בצד האיטלקית הרשמית, השתמשו השחקנים בניבים שונים.
נשתמרו כאלף סצנריו של קומדיה דל ארטה, אך מכיוון שהם מכילים רק את ראשי הפרקים של העלילה, קשה לקבל תמונה ברורה של התכונות האמתיות של הקומדיה של ארטה, אף כי כולה עדויות מצביעות על רמתם הגבוהה של השחקנים. הם אלתרו את דבריהם במהלך ההצגה. כל דמות אופיינה בעזרת שפת גוף ובעזרת מסכה משל עצמה. הנודע שבשחקנים הללו היה אנג'לו באולוקו Beoloco)), שכונה "רוצאנטה" Ruzante)), שחי בשנים 1542-1502. הקומדיה דל'ארטה שילבה מוטיבים שונים ומגוונים מתקופות רבות בהיסטוריה, החל ברומא העתיקה וכלה בקרנבל המסכות של ונציה. שחקני הקומדיה דל ארטה התארגנו בלהקות והיו קשורים במעיין חוזה שיופי. אם כי היו מהם שעברו מלהקה אחת ללהקה מתחרה.
השחקן הוא לב ליבה של הקומדיה דל ארטה והגורם החיוני ביותר בה. הטקסט היה "סצנריו" – תמצית העלילה למחזה, שהתוותה את קוויה הכלליים של העלילה העיקרית ואת תוצאותיה. שדרה עלילתית המורכבת מתיאור תמונות מתומצת. בכל תמונה רשומים שמות המשתתפים ועניינה העלילתי והתיאטרוני של הסצנה. כל השאר נעשה באלתורם של השחקנים.
השחקנים אלתרו את הדיאלוג ופיתחו את ההסתבכויות שהתרחשו במחזה, בהתאם לאילוצים שהסיטואציה מכתיבה. כל אחד מהם נדרש לאלתר ולהשיב לאלתורי חבריו, לשלוט ברזי הבימה ולאגור בזיכרונו מונולוגים, שירים, סיפורים מצחיקים, משחקי מילים ותחבולות לשוניות, תוך התבססות על עלילה קבועה ועל כמה דמויות סטריאוטיפיות ומוכרות לכל. בכול המחזות של הלהקה הופיעה סדרת דמויות ואותו שחקן גילם תמיד את אותו התפקיד: הדמויות נחלקו לשלוש קטגוריות: נאהבים, בעלי מקצוע ומשרתים. השחקנים שגילמו את תפקידי הנאהבים לא לבשו מסיכות ובדרך כלל היו שחקנים נאי מראה ובעלי אופי חביב. הם לבשו בגדים אופנתיים ודיברו בשפה אלגנטית ופיוטית. בדרך כלל, בכול עלילה, הופיע זוג נאהבים אחד, ששמם היה בדרך כלל פלורינדו ואיזבלה. לעתים הופיע גם זוג נוסף. הנושא בדרך כלל היה אהבה. הזקנים עומדים למכשול בפני הצעירים, והמשרתים עומדים לצד הצעירים. הנאהבים בדרך כלל לא היו לב העניין, אולם העלילה סבבה סביב המכשולים שמנעו מהם להינשא.
השחקן של הקומדיה דל'ארטה נהנה ממסיכה שהקנתה לו חירות גדולה ועיקר משחקו היה בתנועה וריקוד, להטוטים ופנטומימה. תנועות הגוף של השחקן ביטאו את רגשותיו ומיומנותו הגופנית היתה אמנותו. גופו של השחקן היה צריך להשלים את ביטוייה של המסיכה.
כבר בתקופת הרנסנס הופכת המסיכה להיות חלק מאופנת הנשים. בנשפי מסיכות וקרנבלים היו המסיכות חלק מהמשחק ומהמוסכמות החברתיים. (ראיה לכך ניתן למצוא במחזותיו של שייקספיר: "רומיאו ויוליה", "טימון איש אתונה" ו"הסוחר מוונציה").
המסיכה מאבדת את חשיבותה כמערכת סימנים תיאטרלית, כאשר התיאטרון מתחיל לנטות לכיוון הרציונליסטי ואחר כך לכיוון הריאליסטי. הפולמוס שבין המחזאים תושבי ונציה, קרלו גולדוני (1707 – 1793) והרוזן קרלו גוצי (1720 – 1806), על השאלה – האם יש להשתמש במסיכות בהצגות הקומדיה דל'ארטה, הוא ויכוח המסמן את תחילתה של תקופה ארוכה בתולדות התיאטרון בה נגנזה המסיכה למען ה"מציאות". קרלו גולדוני טען כי מסיכות הקומדיה הן מכשול בביטוי רגשותיו של השחקן. לדעתו המסיכה מתערבת תמיד ובאופן בלתי שקול בהופעתו של השחקן. המסיכה,אותה פיסת עור, נמצאת תמיד על פניו בין אם הוא משחק שמחה או עצב, בין אם הוא מחזר, מתרברב, או מחקה את הליצן. השחקן יכול לנוע ולגוון את הטון של דיבורו ככל שירצה, אך את הבעת פניו ותשוקותיו אין הוא יכול לבטא.... הסרת המסיכות מעל פני השחקנים המגלמים את הדמויות השונות של הקומדיה דל'ארטה, הינה שינוי קיצוני בדרך אפיונן של הדמויות. לדוגמא- הורדת המסיכה מעל פניו של השחקן שגילם את תפקיד פאנטלונה באה כדי להפוך את הקריקטורה, שכולם לעגו לה, ליצור אנושי שיש לו אהדה והשתתפות בגורלו. לכך התנגד הרוזן קרלו גוצי שראה בהורדת המסיכות תפישה מעוותת של הקומדיה. לא בקלות הצליח גולדוני להפסיק את השימוש במסיכות בקומדיה דל'ארטה: כאשר השחקן המפורסם סיזר דארב ניסה לשחק את תפקיד פאנטלונה באחת הקומדיות של גולדוני ללא מסיכה, נכשל המחזה. רק כאשר צוייד דארב במסיכה, במחזה אחר, היתה הצלחתו מלאה. אולם גולדוני, ובעיקר רוח הזמן הרציונליסטית, הצליחה להפוך את הקומדיה דל'ארטה ליצירה כתובה המוצגת ללא מסיכות.
במאה ה- 18 החלה הקומדיה דל'ארטה לדעוך, לא לפני שהשפיעה השפעה מכרעת על המחזאים הצרפתיים מולייר ופייר מריבו.
הקומדיה דל'ארטה השתמשה בטיפוסים הלקוחים מהקומדיה הרומית, בהומור עממי ובמסכות הקרנבל הוונציאני. (שואב את השראתו מחגיגה רומאית, סטרונליה, שבה הותרו חילופי תפקידים בין נשים לגברים, בין אצילים לדלת העם, בין המציאות לפנטזיה. בעולם הנוצרי קיבלו החגיגות גוון דתי ובימי הביניים נהגו בכנסיות לעטות מסכות בדמות השטן כדי ללמד את המאמינים להיזהר ממנו. ב- 1202 אסר האפיפיור על חגיגות בסגנון זה, שהתנהלו לאחר חג המולד, אבל בסופו של דבר התמסד הקרנבל ונחגג בתקופה שבין חג המולד ל"צום הדגים", שנמשך עד הפסחא. מכאן גם השם קרנבל (קרנה בלטינית- בשר). בוונציה, עיר המגלמת תפאורה הולמת לתחפושות, מצאה המסכה את מקומה הטבעי והעניקה הזדמנות להמוני העם לבלות בלא רגש של אפליה. בני ונציה הורשו להתהלך בציבור במסכה גם מחוץ לעונת הקרנבל . בחגים ובייחוד בעת בחירתם של דוג'ה חדש או תפקידים רמי מעלה אחרים, חגגו הוונציאנים את האירוע בעזרת המסכה.
המסכות הוונציאניות שואבות את דמויותיהן מהקומדיה דל'ארטה ומחיי היום יום. אחת מהמסכות המפורסמות הינה מסכת הרופא בעלת אף ארוך דמוי מקור ומשקפיים, אשר אכן שימשה רופאים בזמן מגפת הדבר)
הקומדיה דל ארטה משתמשת לעתים בתחבולות ואמצעיים קומיים, הנהוגים בקומדיה:
1. שימוש במילים נרדפות להבעת דבר מסוים.
2. פתגמים המבטאים סיטואציה מבדחת ויש בהם מחריפות הניסוח. הפתגמים משתנים לטובת הטקסט במחזה, ולא מובנים ללא המחזה.
3. שימוש במילים הנגזרות משורש אחד במשפט אחד.
4. קטלוגיזציה- צירוף גרוטסקי (מגוחך) של חפצים ומנייתם (ספירתם).
5. דיאלוג הד- דיאלוג שמתבסס על משפטים שסופם חוזר על עצמו.
6. ניבולי פה וקללות.
7. האבסורד והבלתי מקובל.
8. אי הבנה ואי ידיעה כמו בברית מדומה (כששניים מדברים וחושבים שהם מדברים על אותו הנושא אך בעצם כל אחד מדבר על דבר שונה).
9. דבר במקום דבר- כשדמות במחזה מדברת על A והקורא חושב שמדבר על B.
למרות כל מאפייניה המקצועיים והסגנוניים, הקומדיה דל ארטה היא בראש ובראשונה קומדיה חברתית. הייתה זו מסגרת תרבותית בה התאפשר לפשוטי העם ללעוג למעמדות הגבוהים.
היסטוריונים איטלקיים של הקומדיה , כגון Roberto Tessari, Ferdinando Taviani, Luciano Pinto, מאמינים שתפקידה של הקומדיה של ארטה הוא בעיקר ביקורת חברתית ופוליטית. היה זה ניצוץ שהצית את אש המחזאות הביקורתית באותה תקופה והשפיע רבות על מחזאים כמו מקיאוולי ומולייר.
צילום: מיכל יחזקאל
הקומדיה עוסקת בטיפוסים תיאטרליים קבועים. כל שחקן בכיר קיבל תפקיד של אחד הטיפוסים ושיחק אותו כל חייו. הטיפוסים השכיחים ביותר היו שלושה בעלי מקצוע:
א. פנטלונה – הוא אחת מהדמויות החשובות ביותר בקומדיה דל'ארטה. סוחר קשיש, כילי, לעתים קרובות אב המשפחה ואביה של האהובה, או מחזרה. פירוש המילה פנטלונה באיטלקית: מכנסיים, שכן במכנסיו נמצאים הכסף מחד, והתאווה מאידך. פנטלונה הוא גלגול של דמות הפאפוס היווני הקלאסי.
סוחר קשיש, קמצן ולעתים קרובות אביה של אחת הנשים הצעירות או מחזרה. (Pantalone). מקורו מוונציה. פירוש המילה פנטלונה באיטלקית: מכנסיים, כי במכנסיו נמצאים הכסף והתאווה. הוא גלגול של דמות הפאפוס היווני הקלאסי. אופי: זקן (בדרך כלל גם מכופף), כילי, חשדן, אך כמה שלא ידאג – תמיד מרמים אותו, לעתים הוא אלמן, אך אם הוא נשוי, אז אשתו תבגוד בו.
מאפיינים - זקן (בדרך כלל גבו מכופף), קמצן, חשדן - אך כמה שלא יחשוד, דמויות המחזה האחרות תמיד ירמו אותו. לעתים אלמן, אך במידה ונשוי, אשתו תבגוד בו.
עיצוב המסכה - בעלת אף ארוך מאוד, זקן מחודד וארנק חיצוני בולט ותפוח. לרוב בגדיו אדומים וצמודים, מעילו שחור, והוא נועל נעליים צהובות מחודדות. וארנק חיצוני בולט ותפוח.
ב. דוטורה (Dotore) – פרקליט דקדקן, מזדקן ופטפטן. לעתים קרובות הוא אביו של אחד הגברים הצעירים, או מחזרה של אחת הנשים הצעירות.
ג. הקפיטנו (במקור: Il Capitano) -הוא אחד מדמויות האדונים של הקומדיה דל'ארטה. מקור הדמות בעת העתיקה, לדוגמה "החייל הרברבן" מאת פלאוטוס (TitusMaccius Plautus). הקפיטנו רברבן, שחצן, מתפאר בגבורתו, חייל לשעבר, אך פחדן גדול. הוא גנדרן, ובאיטליה הוא בדרך כלל ספרדי או צרפתי, כלומר: לא מכאן. לפעמים הוא אכזר. הוא נושא חרב או פגיון, בדרך כלל בתוך נדן ארוך, המסכה שלו חומה או שחורה, עם אף גדול ומחודד. הבגד הדוק, עם פסים, או בצבע אחד.
ג. ארלקינו
(באיטלקית Arlecchino, בצרפתית harlequin) הוא אחת מדמויות המשרתים בקומדיה דל'ארטה.
היסטוריה - לא ודאי מנין בא הדמות. התיעוד הראשון של הופעתו על הבמה הוא משנת 1262 במחזה "Jeu de la Feuillière" מאת אדם דה לה האל. הבליטה המופיעה במצח המסכה מצביעה על ההתפתחות המאוחרת יותר, אך מזכירה גם משהו שדוני, שטני, מה שמחזק את התאוריה על מקור זה של הדמות. hellecchino הוא שטן קטן באיטלקית. דנטה אליגיירי מציין בשיר ה-21 של האינפרנו של "הקומדיה האלוהית" שדון בשם אליקינו. למרות שמו, ארלקינו הוא בדרך כלל טוב לב, אך שובב. את העיצוב הסופי של המסכה קיבל ארלקינו על ידי השחקן טריסטנו מרטינלי, ששייך את ארלקינו להרי ברגמו.
התלבושת האופיינית של ארלקינו נוצרה מאוחר יותר: מעוינים בשני צבעים מתחלפים, שחור ואדום בדרך כלל. הכובע יכול להשתנות.
אופי - ארלקינו הוא גמיש ועליז. הוא אומנם גס, אך חכם ושנון. הוא לרוב רעב וצמא. בדרך כלל הוא חושק בקולומבינה, אך יכול גם לרצות מישהי אחרת. הוא בעל יכולות אקרובטיות בולטות. הוא לא טוב ולא רע, אלא ביניהם.
לכול אחת מהדמויות הללו היו מסיכה ותלבושת משלה, אותה לבשה בכול המחזות.
התפקידים הקומיים העיקריים היו תפקידי המשרתים, או ה"זני" (Zanni), אשר אינם בוחלים באף תחבולה כדי לסייע לנאהבים או לבעלי המקצוע, או כדי לסכל את תכניותיהם. היו בהם חכמים וטיפשים, דיכאוניים או עליזים. גם לכול אחד מהם היו מסיכה, תלבושת ואפיון קבוע. המפורסמים מבין הזני היו פולצ'ינלה (Punchinela) ) הערמומי[3], בריגלה (Brigela) הנבל וסרקמוש (Sracamush) ופדרולינו (Pedrolino) התמים שקל לרמות אותו. כמו כן הופיעו דמויות של משרתות, שבדרך כלל ניהלו פרשיות אהבים עם המשרתים. את תפקידי הנשים, תמיד מלאו נשים.
דמות פופולרית אחרת היא פְּיירוֹ (Pierrot) – הליצן העצוב, הוא דמות גברית המתבססת על סטריאוטיפ, ואשר מקורותיה נטועים בעיקר בפנטומימה ובקומדיה דל'ארטה, ובהרכבים של שחקנים איטלקים שהופיעו ברחובות פריז בסוף המאה ה-17. דמותו של פיירו היא של ליצן עצוב, המשתוקק לאהבה של אהובתו קולומבינה, אולם היא בסופו של דבר שוברת את ליבו ועוזבת אותו למען ארלקינו.
פיירו מופיע ללא מסיכה כשפניו צבועות בלבן. הוא לבוש בחולצה לבנה רפויה וכפתורים גדולים. ניתן גם לראותו לובש מעין כיפה שחורה, כזאת שנועדה בעיקר לאפיין את התמימות שבו. פיארו זה אינו רשע, אלא מעורר רחמים, ומתאים לתפקידי מאהבים. הוא תמים ומלנכולי ולעיתים גם אילם[5]. (כבר אצל מולייר אפשר למצוא ב"דון ז'ואן" את פיירו).
יש המייחסים את ראשיתה של הקומדיה דל'ארטה לקרנבל בוונציה, עוד לפני 1570, שבו יצר המחזאי והסופר אַנְדְרֵאָה קַלְמוֹ את הדמות אִיל מגניפיקט (באיטלקית 'המפואר' 'המהולל' או 'הנדיב'), שקדמה לקשיש פַּנְטָלוֹן. לדוגמה, ב-Flaminio Scalascenari (כלומר במערכונים/המחזות של הקומדיה דל'ארטה) במאה ה-17 איל מגניפיקו היה קיים והיה אפשר להחליף אותו בפנטלון. דמויותיו של קלמו (ובהן הקפטן הספרדי והדוקטור) היו ללא מסכות, אך לא ידוע מתי התחילו הדמויות להניח מסכות. לעומת זאת הקשר לקרנבל (התקופה שבין חג ההתגלות ויום רביעי של האפר) מלמד שהנחת מסכה הייתה מוסכמה שאותה יישמו בשלב מסוים בקרנבל. מוקדי המסורת בצפון איטליה הם: מנטובה, פירנצה וונציה – ערים שבהן התושבים היו בחסותם של דוכסים שונים. בד בבד בדרום איטליה התפתחה המסורת הנפוליטנית ובה התבלטה הדמות הבימתית פונצ'ינלה, שמאז ומעולם נקשרה בעיר נפולי.
הטיפוסים, כמו המסכות התקיימו שנים רבות. ככל שהשחקנים היו מוכשרים יותר, הם הפיחו בהם חיים והעשירו את ישותם הבימתית. עדות מפורטת לארגון ההצגות נשתמרה בחיבורו של אנדראה פרוצ'י Perrucci) ): "על אמנות ההצגה המתוכננת והמאולתרת".
מבנה הסיפור לעתים תכופות היה כדלקמן: ישנו זוג אוהבים הרוצה לממש את אהבתו, אך קיים לכך מחסום בדמותו של האב של אחד מבני הזוג, או בדמותה של כל דמות חזקה אחרת. האוהבים ינסו להתגבר על המחסום בעזרת תחבולות שאותן מבצעים המשרתים ארלקינו או קולומבינה, או האם של אחד מבני הזוג (גם אם האם היא שמבצעת את התחבולות, יעורבו אף המשרתים בתכנונן). הדמות המרושעת תאיים על מבצעי התחבולות ותצדד בדמות החוסמת. הסיפור ייגמר כשאותו המחסום יישבר, כלומר, כאשר הדמות החוסמת תיכנע או תצא מהתמונה, כשהדמות המרושעת תקבל את עונשה וכששני האוהבים יוכלו לממש את אהבתם.
אף על פי שכול מחזה היה מאולתר, פיתחו השחקנים עם הזמן סידרת נאומים קומיים מצוחצחים ואמצעי עזר אחרים, כדי לשמור על תשומת לבם של הצופים. לכול להקה היו מספר "לצ'י" Lazzi)), כלומר, בדיחות או אפיזודות קומיות מוכרות, או אפילו מערכונים קצרים ומשעשעים, אשר הוכנסו להצגה כאשר התאימו לעלילה או כאשר פחתה תשומת לבם של הצופים. המסכות בקומדיה דל'ארטה היו שונות מן המסכות שבהן השתמשו בתיאטרון ביוון העתיקה: בעוד שהמסכות שבהן השתמשו ביוון, כיסו את כל פני השחקן, בקומדיה דל'ארטה השתמשו בחצאי מסיכות, שכיסו רק את אפו ואת חלק מלחייו של השחקן. במסכות אלו נוקבו חורים לעיניים, ואזור פיו של השחקן נשאר לא מכוסה. שינוי זה תרם לשיפור הדיקציה של השחקן. יתרון נוסף לחלקיותן של המסכות בקומדיה דל'ארטה, היה ה'נייטרליות' שלהן: המסכות לא ייצגו מצב רוח מוגדר ונתנו לשחקן חירות מסוימת 'לעבוד' על הדמות כראות עיניו.
בקומדיה דל-ארטה, היו הבגדים בהירי גוון ועליזים וכך נשארו לכל אורך הדרך. כשרוצה המחזאי להצביע על דמות מדמויות המחזה שאינה שייכת לעולם הקומדיה, מלביש אותה בצבע מנוגד.
הקומדיה של ארטה החלה להתבלט זמן קצר אחרי 1550 ובמהירה הפכה פופולרית בכול רחבי איטליה. לפני תום המאה כבר הציגו להקות נודדות בצרפת ובמקומות נוספים. במאה ה-17 כבר היתה נפוצה בכול רחבי אירופה.
הקומדיה דל ארטה נחקקה על דפי ההיסטוריה, בזכות שחקניה הדגולים ובזכות מסכות האבטיפוס שלה. השחקנים פיתחו את המשחק לרמה של מקצוענות ווירטואוזיות, הם התהדרו ביכולות מפותחות במשחק פיסי, במשחק עם מסכה, אימפרוביזציה, ליצנות, פנטומימה, אקרובטיקה, שירה ונגינה. הלהקות שמרו בתוכן סודות מקצוע שעברו מדור לדור ויצרו סגנון משחק ושפת תיאטרון ייחודיים לז'אנר זה. מסכות האבטיפוס נשארו קבועות מהצגה להצגה רק העלילות השתנו, עד היום ניתן לזהות את אבי הטיפוס הללו ביצירות תיאטרון , מחול , ספרות וקולנוע .
הקומדיה דל'ארטה נחלה הצלחה כבירה במאות ה-16 וה-17, והשפיעה רבות על התיאטרון ועל מחזאים רבים, ובראשם מולייר. עד אמצע המאה ה-18 היא פרחה כמעט בכול ארצות אירופה, במיוחד בצרפץ שם נתאזרחה לתקופה ממושכת בשם "קומדיה איטלקית. מאוחר יותר השפיעה על הקומדיה הרומנטית בגרמניה ועל אמנות התיאטרון במאה ה-20. במאה ה-18 החלה הקומדיה דל'ארטה לקפוא על שמריה. היא דעכה אחרי 1750 וגוועה סופית ב-1880. אולם רבות מהדמויות שהופיעו בה משמשות השראה לדמויות בתסריטים ובמחזות מודרניים.
אחרי מלחמת העולם השניה נוסד באיטליה תיאטרון פיקולו במילנו, שהוא בעצם חיקוי של הקומדיה דל ארטה. הלהקה התפרסמה בעקבות הצגת מחזהו של גולדוני, "משרתם של שני אדונים". בעקבותיה קמו להקות נוספות באיטליה ובצרפת. החיוניות הרבה של הקומדיה דל ארטה השפיעה לא רק על מחזאים ובמאים כמו מולייר, אלא גם על מלחינים וציירים. בוודאי שעל מחדשי אומנות הפנטומימה ועל המשחק של צ'רלי צ'פלין.
פולצ'ינלה (באיטלקית: Pulcinella) הוא בלט מאת איגור סטרווינסקי, המבוסס על מחזה מן המאה ה-18 – "פולצ'ינלה" היא דמות שמקורה בקומדיה דל'ארטה. הצגת הבכורה של הבלט הייתה בפריז, ב-15 במאי 1920, בניצוח ארנסט אנסרמה. הרקדן לאוניד מאסין יצר הן את הלברית והן את הכוראוגרפיה, ופבלו פיקאסו עיצב את התלבושות ואת התפאורות המקוריות. היצירה נכתבה לפי הזמנתו של סרגיי דיאגילב. מקובל לראות ב"פולצ'ינלה" את היצירה הראשונה מן התקופה הנאו-קלאסית של סטרווינסקי.
הקומדיה דל ארטה נחקקה על דפי ההיסטוריה , בזכות שחקניה הדגולים ובזכות מסכות האבטיפוס שלה. שחקני הדל ארטה פיתחו את המשחק לרמה של מקצוענות ווירטואוזיות , הם התהדרו ביכולות מפותחות במשחק פיסי, במשחק עם מסכה, אימפרוביזציה ,ליצנות , פנטומימה, אקרובטיקה ,שירה ונגינה. הלהקות שמרו בתוכן סודות מקצוע שעברו מדור לדור ויצרו סגנון משחק ושפת תיאטרון יחודיים לז'אנר זה . מסכות האבטיפוס נשארו קבועות מהצגה להצגה רק העלילות השתנו. עד היום ניתן לזהות את אבי הטיפוס הללו ביצירות תיאטרון , מחול , ספרות וקולנוע .
[1] האופי של כל מסכה היה: מָקוּס – זללן, טיפש. בּוּקוֹ – זללן, חכם, פטפטן. פָּפּוּס – עשיר, קמצן, טיפש. מַנְדּוּקוֹס / דוֹסֵנוּס – ערמומי, שקרן.
לכל מסכה היה גם מראה מסוים: מָקוּס – קירח, אף מעוקל ואוזניים גדולות. בּוּקוֹ – שפתיים נפולות ולחיים מנופחות. פָּפּוּס – זקן. מַנְדּוּקוֹס / דוֹסֵנוּס- למסכה עצמה לא היה מראה מסוים, אבל לרוב נשא גיבנת.
[2] פארסה (או בַּדְחִית) היא קומדיה שנכתבה לתיאטרון כמחזה או לקולנוע, שמטרתה לבדר את הקהל באמצעים של אירועים ראוותניים בעלי סבירות נמוכה, אם כי בדרך כלל אפשריים, תחפושות, טעויות בזיהוי, הומור מילולי ודרגות שונות של תחכום שכולל משחקי מילים, רמיזות מיניות וקצב עלילה מסחרר שמהירותו גדלה ככל שהעלילה מתקרבת לסופה (ובדרך כלל כוללת סצנת מרדף). הומור פיזי, אבסורד ונונסנס גם נפוצים ומיושמים בפארסה.
[3] בצרפת הוא נקרא פולישינל; באנגליה "פנץ'". וקרובים לו הם פטרושקה הרוסי וראראגז בתורכיה. במקומות אחרים ברחבי העולם התפתחו מ- Pulcinella דמויות שונות, כגון הבובה Punch מאנגליה (שכיכבה במופעים האַפּוֹנמים Punch וג'ודי).
[4] את העיצוב הסופי של המסכה קיבל ארלקינו על ידי השחקן טריסטנו מרטינלי, ששייך את ארלקינו להרי ברגמו.
[5] הגילום המיוחד של הפנטומימאי ז'אן-גספאר דבורו הפכו את הדמות למפורסמת בכל העולם. היצירה המפורסמת ביותר שמנציחה גם את פיארו וגם את יוצרו, דבורו, היא הסרט "ילדי גן העדן" של מרסל קרנה משנת 1945. בשנת 2008 הופיע פיארו על הבמה בישראל בהצגה "מנוחת הליצנים" בתיאטרון אל-מידאן.
|
|||||||
מאת: מערכת הפורטל
יום הקומדיה דל'ארטה הבינלאומי
25.2.14 החל משעה 16:00
תיאטרון הסימטה - לפרטים והגעה לחצו כאן
במסגרת "יום הקומדיה דל'ארטה הבינלאומי" יתקיימו כיתות אמן, סדנאות, תערוכת מסכות ומופעים לנוער ולמבוגרים שכולם ברוח הקומדיה דל’ארטה, תיאטרון המסכות האיטלקי.16:00 כיתת אמן - מיועדת לשחקנים, למורי תיאטרון ולאמני במה, בהנחיית פרופסור יורם בוקר ובהשתתפות להקת סקפינו.17:00 כיתת אמן - מיועדת לנוער שוחר תיאטרון, בהנחיית שמואל הודג’ס, תיאטרון פסיק.18:45 פתיחת תערוכת מסכות דל’ארטה בעיצובה של יהודית גרינשפן.19:30 "להיות או לא להיות עם מסכה - רב שיח בהשתתפות פרופסור יורם בוקר, אברהם דנא, עירית פרנק, שמואל הודג’ס וחיים עבוד.21:00 "הקמצן לאן?" הצגת קומדיה דל’ארטה למבוגרים, להקת סקפינו.מחיר כרטיס לכל היום, כולל סדנא והצגה: 80 שקלים
ארלקינו
קפיטנו ובריגלה
