הייתי אז בכיתה י'. לפני 13 שנה לערך... הכרתי את דנא רק שבועיים קודם לכן. הייתי תלמיד טרי בתיכון תלמה ילין ושובצתי להיות עוזר הבמאי שלו בהפקת "הלילה ה12" של וויליאם שייקספיר.הייתי יושב לצידו בחזרות, מקשיב, רושם כל מה שהוא אומר, מת מפחד שמא יפנה אלי חלילה, ומקווה שאני עושה את תפקידי (שלא היה לי ברור בדיוק מהו) כמו שצריך. מתבונן בו ומתפעל מהאופן שבוא הוא מניע את השחקנים פיזית ונפשית, מלהטט בהם כאילו היו כדורי ג'גלינג, חודר אל תוך ליבם בחדות, אבל מגן עליהם כמו היה אביהם.טרם הצלחתי אז לעמוד על קנקנו של האיש (ולפעמים נדמה לי שעדיין – 13 שנים אחר כך הוא עדיין סוג של חידה), אבל כמו הקלישאה – זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. התמכרתי. הרגשתי כאילו כל חיי הייתי במדבר ולפתע פגשתי בקבוק מים צחים וצלולים. בקבוק? – מעיין. והייתי לוגם, גומע את מילותיו, מתבונן בדרך שבה הוא עובד כמו בחידה, ומתרגש כמו ילד כאשר אני רואה אותה נפתרת אל מול עיני כמו קסם.
בפעם אחת (והנה הגענו לסיפור המיוחל), כאשר ביים סצנה של קרב, הוא ביקש משחקן אחד ליפול על הבמה ולבצע גלגול. השחקן ניסה ולא הצליח, דנא בסבלנות הסביר לו במילותיו מה בדיוק הוא צריך לעשות עם כל איבר על מנת לבצע את הגלגול. השחקן ניסה ורטן על כך שכואב לעשות את הגלגול על הריצפה ושהוא לא יכול.דנא בסבלנות הסביר כמה דברים שלא הבנתי אז על הגישה שיש לנקוט עם הגוף ושאם עושים את זה נכון זה לא כואב אבל השחקן התעקש שהדבר קשה. ואז הוא התרומם, והלך לעבר הבמה. באותה תקופה דנא היה אחרי אחד מאלפי הטיפולים שעבר במהלך חייו נגד סרטן וצרות אחרות, הפעם הוציאו לו משהו מ"השד יודע איפה", והוא הסתובב עם מקל הליכה. כולנו ידענו זאת, אבל היחסים של דנא עם הסרטן וחבריו הם עלילה של סיפור בפני עצמה. נאמר בקצרה שהסרטן פוחד מדנא ולא דנא מהסרטן.בכלל, נדמה לפעמים שאין כח בעולם שיעצור את דנא מלהמשיך לעבוד. בין אם יש לו חום, פינצ'רו לו את כל הגלגלים ברכב , או הוא עובר טיפול זוטר כמו הוצאת גידול סרטני – דנא ימשיך לעבוד. וכך גם הפעם – דנא התרומם, עזב את מקל ההליכה והלך לכיוון הבמה (אני כותב הלך אבל מתכוון זינק, חיה שהתבייתה על הטרף), התחננו לשווא שיחזור לשבת, אבל נראה לי שגם אם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו היה יורד מהמרומים ומנסה לקשור אותו לכיסא – דנא היה נושך אותו באף וממשיך לכיוון הבמה. וכך, מול עיננו המשתאות, הוא עלה לבמה, צרח (ומי שמכיר את דנא יודע במה מדובר), שלעשות גלגול זאת לא בעיה, ומבלי לעצור את שצף הדיבור לרגע הוא עשה גילגול אקרובטי, סיים אותו על הבטן, קפץ בשכיבה באוויר בפעמים, התרומם על רגליו וחזר בשקט פיוטי לכסא.שתיקה.אני לא יודע כמה זמן שתקנו מההלם אבל זה הרגיש הרבה. מאותו רגע לא נשמעו עוד תלונות על כמה קשה לעשות גלגול וכמה כואבת היא הריצפה, ובהצגה השחקן התגלגל כמו אקרובט מיומן...מאז הסיפור ההוא הספקנו לעשות עבודת גמר, לפתוח סדנת משחק לחיילים, להקים ביחד בית ספר למשחק, לעבוד על עשרות טקסטים, להתווכח ולריב, ולהעלות הצגות, וכל פעם שאני על הבמה אני עדיין מת מפחד ממה שיוציא מפיו אחרי שיסיים לטמון את ראשו בין ידיו בשתיקה ארוכה מדי. ראיתי אותו עושה אין ספור של גלוגלים – אבל את ההוא הראשון, לא אשכח בחיים...דבר אחד שלמדתי מדנא..
אכזרי לבקש דבר אחד מאחר וכמעט כל מה שאני יודע ("אף פעם אל תחשוב שאתה יודע, ברגע שתחשוב שאתה יודע זה מוות מבחינה אומנותית... אתה לא יודע כלום" דנא...) אני מייחס באופן כזה או אחר אליו... אני יכול לכתוב המון תובנות ומשפטי מפתח שמלווים אותי עם השנים כמו
- ששחקן זה מקצוע כמו נגר או רופא
- שלא עושים אומנות כשמתחשק או כשיש מוזה אלא קמים ומתחילים לעבוד
- שאם אני מרגיש חולה צריך לעשות מקלחת קרה במקום לשכב במיטה, לעשות יוגה ולהתחיל לעבוד
אבל למה שהכי למדתי מדנא אין לי מילים לתת... זאת תחושה. זה מצב קיומי שזורם לי בוורידים. יש לו משפט מפורסם שהולך בערך כך:"שחקן צריך שרגליו יהיו עמוק בבוץ, שראשו יהיה בעננים, ובין השיניים יחזיק סכין נוטפת דם."דנא מילא לי את הראש ברעיונות, והצית בי את זיקוקי הדמיון. לימד אותי כלים, ואת החשיבות של תרגולם הסיזיפי והבוצני, לימד אותי להתלכלך. מעל לכל נעץ לי סכין עסיסית של דם בין השיניים, הבעיר בי את חומר הנפץ של היצירה, שגם כשאני עושה משהו על יד, או מתעצל, או הולך מסביב כי קל יותר אז הסכין הנוטפת לא מרפה – צור! צור! תתחיל לעבוד! כוון לבשר החי! לא לשומן! צור!אפשר להגיד שאולי דנא בעצם לא לימד אותי כלום, אבל עם השנים, מתחת לאף ומבלי ששמתי לב הוא יצר בתוכי שד מטורף, איזה אברהם דנא קטן ובלתי נסבל בתוכי שממשיך ללמד אותי עדיין...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה