הליצן

הגדרות רווחות:

השוטה - בימי הביניים המושג שוטה התייחס הן לאדם הבז לציווי האל ולחוקים החברתיים, והן לאנשים חולי נפש. אמנם היה הבדל ברור בין שני הסוגים, אולם לא יוחסה לכך חשיבות רבה. בשורה התחתונה שניהם לא היו מסוגלים לזהות את דרכו הישרה והצרה של האל. ההבדל היחידי היה שלמשוגע היה סיכוי טוב יותר לצאת מכך זכאי. כל אדם בבסיסו החייתי והנמוך, הוא שוטה, והשוטה סוטה מדרכו של האל , הוא חוטא.  

ישנו תיעוד של מספר מקרים, באירופה של ימי הביניים , לצווים מיוחדים שנועדו להוציא מחוץ לגבולות העיר את המשוגעים, חולי נפש, קבצנים , נוודים ונכים.  

חומות הערים בימי הביניים נועדו להגן לא רק מהאויב אם כי גם מסוג זה של אוכלוסייה. אולם יש לומר כי נעשתה הבחנה בין המשוגעים שבאו מבחוץ לבין המשוגעים שהשתייכו למשפחות של העיר. חולי הנפש של העיר הוחזקו במקומות סגורים ע"י גורמים רשמיים, במסגרת הערכים של הנצרות והצדקה. בתקופה זו לא היה קיים טיפול במחלות נפש. והתקווה להחלמה, אם הייתה בכלל, הייתה נתונה לאלוהים ולא לרפואה. הסיבה לכן היא הן מצבה הלא מתקדם של רפואה, ובעיקר דומיננטיות של הדת והאמונה בחייו של האדם בתקופה זו. מלכות השמיים היא חלק מחיי היום יום ומההווי החברתי של אנשי ימי הביניים. האל נוכח בחיי האדם ומגדיר אותם. הטיפול באלו הנזקקים והחולים בנפשם , הוא הזדמנות בשביל הבריאים להפגין את ערך הצדקה הנוצרית, ובכך להגביר את סיכוייהם להגיע לגן עדן.רצון זה מגובה גם ע"י העובדה כי לא פעם מוזכר בכתבי הקודש השוטה והמטורף כבעל קירבה לאל. דבר שהיה ידועה היטב לאנשי התקופה.

אולם בתחילתו של הרנסנס, ספקות לגבי הערכים המקובעים של הנצרות החלו להתעורר. תנועת הרפורמציה החלה להטיל ספק בכפרה וביכולתה של הצדקה להוביל את האדם ללא עוררין לגן העדן.  

על כן, המשוגעים הקבצנים והנכים איבדו את ערכם הדתי. הם הפכו ממושא הצדקה, לנטל לא רצוי על החברה, לדחויים. מספר של בתי כלא גדל, והחלו להיווצר בתי עבודה מיוחדים בהם כלאו את חולי הנפש לצד קבצנים, נוודים וגנבים.

תחילת הרנסנס היווה את התחייה של ערכו של האדם. הערכים הנוצריים המקובעים החלו לדהות. האדם גילה את האינדיבידואל. המטפורה של השוטה שינתה את כיוונה כדי להתאים לערכים החדשים. הוא הפך מחוטא לאקסצנטרי, יוצא דופן, אדם החורט על דיגלו את האינדיבידואל שלו. בסביבות ה- 1500 יצירות ספרות רבות על השוטה החלו להופיע. השוטה התקבע כדמות חדשה – לא עוד אדם טיפש אלא תכסיסן ופעלולן מתחכם המלמד לקחים את החברה ומצליח להתחמק מהעונש. השוטה הגיבור נולד.

בספרות ובאגדות עם שונות, השוטה הוא תמיד האח הצעיר , שנסיבות חייו הן קשות בהרבה מאחיו הגדולים. האח הצעיר והפשוט, היוצא למשא כאשר רק בגדיו הדלים לגופו, הוא דמות ארכיטיפית ידועה באגדות עם שונות. האח הטיפש תמיד יתנהג בדרך הלא מקובלת על החברה ולא מכובדת למדי. ההחלטות שיקבל במהלך מסעו יהיו תמיד מוזרות , ייחשבו טיפשיות, אבל תמיד יתבססו על עיקרון של טוב לב ואמונה העיוורת שהיא מעל הידיעה. סופם של סיפורים אלו ידועה לכול – השוטה זוכה באוצר, ומגשים את ייעודו במקום שבו האחים הבוגרים והמכובדים נכשלים. 

בערי המדינה של צפון איטליה במאה ה- 15. השוטה , החיי מנדבות והמתפרנס ממחויבות וצדקה של האחרים, הוא חלק בלתי נפרד מחיי החברה העירונית של התקופה. במחזות מאותה תקופה דמותו של השוטה זוכה ללגלוג ולבוז מכיוון שחוקי המוסר לא חלים עליו והוא בוחר להתעלם מהם.

אולם במקורות אחרים השוטה זוכה לתפקיד מורכב יותר, לעיתים ההתייחסות אליו היא כאל פעלולן. ישנה הבדלה בין השוטה הטבעי –בור ומעורער בנפשו לבין השוטה הפעלולן , המרמה והמתחזה , שבוחר להיות שוטה. 

מטרתו של השוטה היה לייצג את ההוויה הפשוטה ביותר של בן האנוש- ללא כסף, כוח או בינה. ולמרות הרצון של החברה להוקיעו מתוכה , אדם אשר בז למוסכמות שלה ואשר מייצג את כל שאנו לא רוצים להיות, היחס לאותו השוטה הוא תמיד אמביוולנטי ( דו-ערכי). 

מצד אחד אין ספק כי  שייך השוטה למעמד הנמוך והבזוי הקיים בחברה ושם אותו בשוליה. אולם מצד שני מאז ומעולם שפתיו של השוטה והחסר בינה דיברו את האמת העמוקה ביותר. האדם הפשוט, העני והתמים הוא בעל הקרבה הגדולה ביותר לאל, ומבחינה זו מעמדו קדוש אף יותר מזה של האפיפיור.

ליצן - מקצוע הליצן המודרני צמח מדמותו של ליצן החצר (באנגלית - jester). בדרן שמבדר באמצעות הומור, על ידי התחפשות לדמות מצחיקה וביצוע תרגילי סלפסטיק וסוגים נוספים של בדיחות. ליצנים לבושים לרוב בתלבושת אופיינית, צבעונית ובולטת בשונותה מהמקובל, למשל בגדים שדוגמת מחציתם האחת שונה משל המחצית השנייה, עם צווארון גדול ומסולסל, כובע גבוה ומחודד, ונעלי ליצן - נעליים ענקיות, שעשויות להיות מעוטרות בגדיל ("פונפון"). איפור אופייני לליצן כולל פנים מולבנות, פה גדול הצבוע באדום הרבה מעבר לגבולות הפה הטבעי ומעוצב כחיוך, אף בצורת כדור אדום.

ליצנים מופיעים בקרקס, בירידים, בפארקי שעשועים, בבלט, בסרטי קולנוע ותוכניות טלוויזיה ובמסיבות פרטיות.

תפיסה רווחת גורסת כי הבדחנים ובכללם הליצנים הם ביסודם אנשים עצובים שנלחמים באמצעות ההומור והבדיחות במרה השחורה שלהם עצמם. בשל תפיסה זו הפכה דמות הליצן באורח אירוני לסמל העצב והבדידות. לתפיסה זו ניתן למצוא עוגנים רבים בתרבויות השונות ובהן בתרבות הישראלית, כגון ב"שיר הליצן" של מרדכי לבנון בו מתוארת דמות של ליצן שנאלץ להיות שמח כל עת שעוברות עליו חוויות חיים קשות וטראגיות.

ליצן חצר או "שוטה" (או "מלך השוטים") 

מקצוע בתקופת ימי הביניים. ליצן החצר היה אחראי על בידור ושעשוע בחצרות האצולה ובעיירות ובכפרים. לליצני החצר היו בגדים ייחודיים להם: בגדי ליצן צבעוניים, שרביטים וכובעים יוצאי דופן. כובעיהם של ליצני החצר היו בעלי שלושה קצוות, שהסתיימו בפעמונים מצלצלים. שלושת הקצוות סימלו בעבר את אוזניו של החמור.  

המונח "שוטה" מציין גם אדם לא בוגר, טיפש, מסורבל, ואדם אשר לו דעות קדומות וחוסר ידע המנסה אף להנחיל את חוסר הידע שלו הלאה, מתוך מחשבה כי לו ידע רב. סיפורו של השוטה התחיל באישיות חכמה ביותר בחצר המלכות, אשר היתה ערה לכל התככים והמזימות המתנהלים שם.

לצרכי הגנה מפני מתנקשים, עטתה על עצמה אותה אישיות מעטה מטופש, לעתים נכה, או מפגר בשכלו, באופן שאנשי החצר לא יחששו לדבר בגילוי לב בפניה מתוך ההנחה כי אינה מסוגלת להעביר מידע לגורמים עוינים.

אחת הדרכים הפשוטות לעשות זאת היתה תפקיד "ליצן החצר" אשר נהג להשתטות ללא הרף ואיש לא טרח לקחת אותו ברצינות.

הרבה ליצנים כאלה בהיסטוריה היו אחר כך להסטוריונים חשובים מאוד שכן הם היו היחידים שהצליחו לשרוד לאורך זמן ולספר את סיפור הממלכה האמיתי. הבעיה בדמות שעטו על עצמם היתה כי ברבות הזמן אכן למדו הבריות להתייחס אליהם כאל "שוטה הכפר" וגם כאשר היה להם משהו רציני לומר איש לא התייחס אליהם כראוי ולא תמיד נשמעו האזהרות שלהם ברצינות מספיקה.  

בתקופת המלך פרנסואה הראשון היה אף בית ספר להכשרת ליצני חצר. לליצני החצר גם השפעה על התרבות הפופולרית בזמנם ועד ימינו. כך, למשל, הם הוצגו במראם המיוחד בקלפי משחק וטארוט (בקלפים "ג'וקר" ו"השוטה" בהתאמה).

ארכיטיפ הטריקסטר והליצן בתאטרון, בקרקס ובחיים

מאת רות נצר

המאמר פורסם לראשונה בקטלוג שהופק לתערוכה "ליצנים, שוטים ובדחנים", אשר הוצגה בבית אריאלה ב-2005.

ברגע שכזה
קופצים הליצנים בקרקסים
ומתהפכים
בהִפּוכי אין-מָה -

(אברהם חלפי)

 

מאחורי גבו של הליצן עומד הטריקסטר ומושך בחוטיו. הטריקסטר הוא דמות מיתולוגית שמגלמת ארכיטיפ חשוב שהתרבות מנסה בדרכיה השונות למצוא לו את מקומו הנכון. יונג כותב על ארכיטיפ הטריקסטר כעל אחד מארבעת הארכיטיפים המרכזיים. הטריקסטר הוא דמות יוצאת דופן של מחולל שינויים-תעלולן-תחבולן-בדרן שמתריס נגד הסדר החברתי או הקוסמי, ובו בזמן פועל למען החברה, כאשר בהתנהגותו באות לביטוי בוטה ומוגזם תכונות הלא-מודע הצליות שהחברה אוסרת בדרך כלל: מיניות, תוקפנות, ניבול פה.

הטריקסטר ארכיטיפ ההיפוך: הוא הופך את כללי החברה על פיהם, לועג למקודש ולסמכות, חוגג מילוי משאלות אסורות ואת חדוות היצר - וכול זאת באישור מלא של החברה. הוא דמות רבת היבטים, ומגולם במיתוסים לעתים כאל בורא ויוצר שינויים, לעתים כחיה תעלולנית, ולעתים כליצן ושוטה בדרן. דמותו משרתת את הצורך של החברה להוציא לאור את האמת הצלית של הנפש - שבלעדיה אין הנפש חיה את כוליותה, ולהיות ערוץ לגיטימי של פתיחת שסתום לדחפים האסורים בדרך כלל.

הטריקסטר פורץ את גבולות החוק. ידו בכול. אין לו מחויבות למוסר: תפקידו לשרוד או להתריס, או לשמוח ביצריותו הראשונית. הוא מגלם שלב טרום מוסרי, או מעבר למוסרי. יונג אומר שהטריקסטר משקף שלב מוקדם בהתפתחות התודעה: הוא דמות שמגלמת את יצריות האדם בראשית התפתחותו, ואת יצריות הילד בטרם התהווה הסופר-אגו. הטריקסטר הוא מעין אישיות שנייה מודחקת של תכונות מנוגדות לתודעה, בעיקר בכיוון החייתי. לכן הוא מגולם בדמות שחלקה חיה וחלקה אל (אצל האינדיאנים - העורב, העכביש, השפן, והקוֹיוֹט, זאב ערבה; באגדות ארופאיות - השועל והזאב, למשל הזאב ב"כיפה אדומה"). הוא מייצג מודעות אנושית שעדיין אין בה מובחנות: זו הנפש שבקושי נפרדה מהרמה החייתית. הטריקסטר-לץ כדמות מיתית, כפי שרואים אותו אצל האינדיאנים בצפון אמריקה, הוא שטוף זימה, חמדן, הולל, מתהולל בפרשי הגוף.

דמות הטריקסטר נתונה לדחפים ללא ביטוי של רגש ויחס מוסרי. אולם הטריקסטר אינו רע באמת: הוא עושה את הדברים המתועבים מתוך אי מודעות גמורה וחוסר יחס. אפיונו המסוכן העיקרי הוא היותו בלתי מודע - ללא-מודעות מכוונת ומארגנת. לכן הוא מתואר כגוף ללא אחדות, כשכל אבר עושה פעולה אחרת וידיו מסתבכות זו בזו, ולכן הוא גילום של מיניות פורנוגרפית וגרוטסקית. אפשר לראות דמיון בין דמות האיד של הטריקסטר האינדיאני לבין היצריות הטרום מוסרית של דיוניסוס, אל הטבע האורגיאסטי שחי ביערות, בחברת סאטירים וקנטאורים – יצורים חייתיים. דיוניסוס, האל היווני, מקשר את האדם ללא-מודע של יצרים פרועים באמצעות השפעת היין והאורגיות שבחסותו. הוא מקור החדווה של היצרים ללא גבול.

יונג אומר שההנאה שלנו מסיפורי הטריקסטר מראה שהמיתוס הארכאי מקבל תמיכה מהמודעות. נראה שזו הדרך הטובה והמוצלחת לשמור את הצל תחת פיקוח המודעות. המשך קיומה של דמות הטריקסטר מראה שיש בו ויטאליות וכוח, וזכירתו מאפשרת הטמעה של תכנים דמוניים ופרימיטיביים. אלו תכנים אינסטינקטואליים וראשוניים, שבאופן מקורי היו אוטונומיים, ושהדחקתם על ידי התרבות עשויה להיות הרסנית. לכן חשובה פתיחת השסתום לביטוי התכנים באופן מבוקר באמצעות דמות הטריקסטר. הטריקסטר - שמופיע במיתוס ובאגדות, בהתגלמות חיה או אדם יצרי, ובהתגלמות תפקיד הלץ-הליצן והשוטה, בחברה ובתאטרון, וכמובן בקרנבלים – מבטא עבורנו אם כן את הצל שלנו שאנו מכחישים, שמנותק מהאישיות ההכרתית ושפועל באופן אוטונומי - ואת הצל הקולקטיבי, המאפשר לחברה להמשיך לחיות עם הדחקותיה.

הופעת הטריקסטר, כביטוי של שלב קדום שמסרב להיכחד, מראה שמשהו באדם מסרב בתוקף לוותר על ראשוניותו, ושלמגמות היצר-איד יש חלק חשוב בהעמקת והשלמת האישיות, בתיקון החד-צדדיות ההכרתית. במילים אחרות - הטריקסטר דוחף את האדם לגלות מגמות צִליות אינסטינקטיביות פוריות לא מודעות שסירב להכיר בהן, ושדרכן יוכל לפרוץ קדימה. היצר הצלי כולל גם את יצר היצירתיות, ואת ההיבט החיובי של הצל – את התושייה, הפיקחות, הפנטזיה, היצירתיות הגלומה בערמה ובחשיבה הבלתי שגרתית, ואת אנרגיית החיים הויטאלית של היצריות.

הטריקסטרים, בעלי הטבע הליצני, מאופיינים בפריצת גבולות, בהתנהגות קיצונית, בדחפים ארציים גולמיים, בדמיון פרוע, בהומור ובחוסר קואורדינציה. בספרו 'שקיעת הלץ' מביא אריה זקס (1978) דוגמאות אנתרופולוגיות של טריקסטרים כליצנים קוסמיים מיתולוגיים, ומצטט את האנתרופולוג פאול רדין (Radin, 1956)

• שמספר על הלץ וָקדונקָגָה משבט הוינבגו בצפון אמריקה, דמות שחציה אדם חציה אל, "מין קדוש גס-רוח המצפצף על כל טאבו בעולם. מטבעו הוא תם, שוטה, חסר יראה - ויחד עם זאת הוא ניחן בערמומיות". תעלוליו של וָקדונקָגָה שמים לצחוק את המערכת המקודשת של חוקי החברה והדת. גברותו המינית מופרזת ופָּרודית, והוא מסוגל להפוך את מינו. יחסיו עם אבריו פנטזמגוריים: יד נאבקת ביד, והוא אוכל את בני מעיו. את עלילותיו מספרים זקני השבט דווקא במועדים הרציניים והמקודשים של פולחנם, וכך, לפי חוקר התרבות קרני, תפקידו "לצרף אי סדר לאי סדר כדי להשיג שלמות" (אצל: Radin, 1956).

• במיתולוגיה ההודית, אל המאופיין בתכונות של תעלולן טריקסטר הוא אינדרא, אל לוחם, שובב, חמדני, מלא תשוקה מינית, ליצן ולעתים טרגי.

• הטריקסטר-לץ של פולינזיה-מלנזיה הוא מאוּי, שסיפורי הרפתקאותיו רבים: הוא לא פחד מאיש, שום מוסד או טאבו לא עצר בעדו. רבים מסיפוריו הם בדיחות או טריקים, שגורמים לנכבדים ולגדולים להראות מגוחכים. בחברה עם היררכיה נוקשה כפולינזיה, סיפוריו התקבלו בברכה. הוא ניסה להציל את האנושות מהמוות כשניסה לחדור לגופה של אלת המוות בשנתה, אבל ציפור המלווה את מאוי בעלילותיו פרצה בצחוק למראה המגוחך, והאלה התעוררה ומחצה את מאוי. 

• ביפן מתגלם ארכיטיפ הטריקסטר-השוטה-ליצן בזוג ליצנים-שוטים שהם נזירי זן, המתוארים בציורי הדיו כלובשי סחבות בעלי הארה, שמגחכים על החוק, על הקבוע והידוע.

זקס אומר:

"כאשר התרבות מאמצת לה את הלץ ומעניקה לו תפקיד של בדרן מוכר, הוא משרת אותה" - כפי שהטריקסטר משרת את האנושות. "תפקידו המסורתי הרי זה לנקז ולטהר דחפים אנטי חברתיים מסוכנים; הוא מזכיר לבני תרבות את אנושיותם הלא-תרבותית, את יצריותם, את חוסר השלמות ההכרחי המצוי בהם. [...] הוא משמש דגם הן לאבסורדיות של חיי היצר והן לתוקפם לאין שעור".

סיפורי הטריקסטרים-הלצים מציגים התבדחות, הומור, צחוק ושמחה. הם מאפשרים לנו להתלוצץ על אחרים ועל עצמנו. שמחה זו היא שמחת חיים, שנובעת מכוחו החיוני של הצל, שמקבל לגיטימיות בסיפורים אלה, ומאפשר התחדשות מכוחו. זאת בניגוד לדמות הליצן הכוזב, שמשתמש בדחפי הרוע להנאתו שלו, כמו ג'ק – האיש הרע בסרט 'באטמן' שמתחפש לליצן.

זקס אומר שהלץ נוקם בנו כששוכחים אותו. ההתלוצצות היא שמנטרלת את פוטנציאל האימה של הצל המתגלם כטריקסטר 'רע' ומתעתע בנפש היחיד ובגורלו. אנו מתלוצצים עליו ואיתו, כדי לא לדעת שבו בזמן שאנו צוחקים על הטריקסטר, הוא צוחק עלינו.

ההתגלמות האנושית של הארכיטיפ המיתי הוא הליצן שאנו מכירים בחיים החברתיים, על הבמה ובקרקס – הלץ-ליצן-מוקיון-שוטה שצוחק עלינו ועל עצמו. ארכיטיפ הליצן הוא חלק בלתי נפרד מארכיטיפ הלץ-טריקסטר המיתולוגי. דמותו של הליצן כסוכן חברתי טריקסטרי, תעלולן, להטוטן ובדחן, שמוּנַע בכוח האנרגטי-תזזיתי של הטריקסטר ההופך ופורץ גבולות, היא דמות רבת חשיבות.

הליצן, מאז הקומדיה דל-ארטה ועד ימינו, מבטא בהתנהגותו את היפוכו של עקרון ההתאמה החברתית, את האי התאמה הטרגי-קומי בין הניגודים הקיצוניים המתרוצצים בו-

• באי שקט תזזיתי: עליצות וכאב, פיקחות וטיפשות, אומניפוטנציה ואימפוטנציה, גרנדיוזית שאפתנית-הרואית ותבוסה גמורה, חריגות ומקובלות חברתית, פתוס ופטתיות.

• אי ההתאמה - שמבוטאת לעתים בחוסר קואורדינציה בין אבריו של הליצן – נובעת מחוסר מוּדָעוּת וחוסר אינטגרציה נפשית של פעולותיו. 

• הוא מגלם את הפנטזיה של גיבור שמתגלמת באנטי-גיבור, שבחסות תפקידו החברתי הטריקסטרי רשאי לבטא את הצל-איד בגילויים של תוקפנות ומיניות בוטים, בהתרסות אנטי חברתיות, באמירת האמת החברתית המודחקת. כך הוא לועג לשקרים עצמיים, להתחזות ולהעמדת הפנים. כך – דווקא בהיותו אנטי-גיבור – הוא מסיר מעל פניו ומעל פנינו את מסכת הפרסונה המהוגנת ומגלה לנו את ההיבטים הצליים והכושלים בנפש, וגם את פוטנציאל השמחה המשוחררת מעכבות.

• הליצן, כמתריס נגד גבולות, מייצג את הקריקטורה האנושית, את הפרודיה על חוסר היכולת (או הסירוב) לגשר בין הקצוות הניגודיים-קיצוניים כל כך של חיי התרבות לעומת האיד והצל, ואת העדרו של מוקד אינטגרטיבי. מאידך, הוא מייצג יכולת-על להיות מעבר לגבולות ולכללים, ומעבר לאחיזה בקבוע ובמוכר.

• הליצן מצוי אפוא בתפר בין המצב הקיומי של מי שמרשה לעצמו – מתוך חירות או מרדנות טריקסטרית – להיות נטול אגו/סופראגו/פרסונה, לבין מי שכפוי להיות נטול כל אלה, מתוך אי יכולתו לקבל על עצמו את עול המבנים הנפשיים המאורגנים והמסתגלים. במלים אחרות, 

• הליצן משרת את הנפש הכלל-אנושית בכך שהוא חושף את אי ההתאמה בין הנפש והחברה, ומאפשר את המפלט הלגיטימי (הזמני/החברתי/הקומי, או התמידי/האישי/הטרגי) בדמות הליצן.

• הליצן הוא למעשה החלפת פרסונה חברתית מהוגנת נורמטיבית בפרסונה של ליצן. הנפש הכורעת תחת ניגודיה וקשייה משוועת להכרה, להכלה או לחמלה בחסות פרסונת הליצן. כזה הוא הלץ המיתי בחברה האינדיאנית הקדומה, כזה הוא הליצן על הבמה, הליצן בחגיגות היפוך חברתי ובקרנבלים, וכזה הוא גם השוטה בחצר המלך.

השוטה – וריאציה של הטריקסטר-ליצן – הוא תמיד גם החכם, וככזה מגלם באופן פרדוקסלי את אבן החכמים של האלכימאים (שמסמלת את האמת העצמית), משום שהוא רואה נכוחה, כי אינו מעוכב על-ידי מגבלות החשיבה הקולקטיבית. השוטה-חכם מגלם את הארכיטיפ האלכימי של הנחוּת החברתי (השוטה) המתגלה כערכי ביותר (כחכם), וכך הוא מגלם את איחוד הניגודים של שוטה-חכם. החברה והיחיד זקוקים אפוא לטריקסטר-ליצן-שוטה כדמות שוברת גבולות המתווכת בינם לבין הצל והאיד (האישי והארכיטיפי): דמות שאינה רחוקה מדי מהתודעה, שאינה דמונית, מאיימת או נלעגת מדי.

השלכת הצל על דמות הליצן – שנהנים ממנו וגם לועגים לו – מאפשרת ליחיד להמשיך את ההתנכרות לצלו הפנימי. אולם כשמכירים בליצן כהשתקפות עצמנו, אזי הליצן – כטריקסטר שמגלם בדרכו המתעתעת את האמת הפנימית ביותר – משרת אותנו כמורה דרך. ואמנם, לצד הקשר שלו לדיוניסוס הטריקסטר הוא גם כפל דמותו וצִלו של האל היווני הרמס, שהוא מורה הדרך הרוחני של הנשמה אל הגשמתה. כך, הליצן עשוי לשמש כמורה דרך הרמסי-טריקסטרי שמנחה אותנו, הצופים בו, להכיר את עצמנו, ולהכיל – בנפשנו אנו, ועל חשבון דמותו הפתטית, או השמחה ועולזת באמת - את הניגודים המגולמים בדמותו, ואת חלקי האישיות שלא ניתן להם מקום עד כה בחיינו אנו. הליצן מאפשר דיאלוג מודע ומפויס של ניגודי הנפש, וכך מאפשר לזהות בהם את הפוטנציאל לחכמת נפש אינטגרטיבית חדשה, שהיא המגמה של תהליך האינדיבידואציה – של הגשמת העצמי האמיתי.

אבל ארכיטיפ הליצן פועל גם באופן שלילי, כשהוא משרת את המגמה ההפוכה למודעות, כלומר כשהוא מקבע את העדר המודעות וכאשר עניינו בהישרדות ולא בהתפתחות. כך, כשאדם שמתקשה להסתגל לחברה נשלט על ידי ארכיטיפ הליצנות, שמבטא ומסתיר כאחת את אי ההתאמה בין ניגודי אישיותו, הוא נדחף באופן בלתי מודע לתפקיד של ליצן קבוצתי שמשעשע את כולם באי ההתאמה שלו, כדי להסתיר את המצוקה של אי ההתאמה שבו. כל זאת על מנת לקבל מקום מרכזי ואהבה – שאינו מצליח להפיק מתוך עצמו כלפי עצמו. אדם כזה משתמש בליצנות כפרסונה (שהייתי קוראת לה פרסונה שקופה ומחוררת, משום שהיא מסגירה את מה שהיא מבקשת להסתיר) שמנסה לחפות על עצמיות בלתי מתואמת וכוזבת. בליצנות השלילית אין חיוניות ושמחה של חיי היצר הטריקסטריים, אלא פסיאודו-חיוניות ושמחה מזויפת, כמו מאניה שמחפה על חרדה ודיכאון. בליצנות השלילית פועל הטריקסטר השלילי, שמרמה ומוליך שולל את עצמו והזולת.

קמפבל (1998) אומר שהגיבור הנכשל במשימתו "מוצג בדרך כלל כעין ליצן, מישהו המעמיד פנים כי הוא יכול לעשות יותר ממה שהוא מסוגל באמת".

הקרקס והקרנבל: אתריו של הטריקסטר

הטריקסטר הוא הארכיטיפ המרכזי שמפעיל, כמו בחוטי מריונטה, את כל דמויות הקרקס. הליצן-מוקיון, השוטה, הגמד, הקוסם והאקרובט – חוגגים כולם על בימת הקרקס. גיבורי הקרקס שואבים את הפנטזיה הכל-יכולה שלהם מארכיטיפ הטריקסטר-התעלולן, שמפתה ללהטוטים מוליכי שולל, שנועדים להקסים ובו בזמן לרמות. הקוסם והאקרובט בקרקס מפגינים את להטוט הקוסם האומניפוטנטי הכול-יכול, בעוד הליצן והגמד מגלים את כישלונו.

בניגוד לגמד הטריקסטרי באגדות, שמשרת את האדם בכוחו הכול-יכול (כמו הגמד ב'עוץ לי גוץ לי', שמתמיר את הקש לזהב), הגמד בקרקס מגלם את הליצן-שוטה, והוא ליצן פתטי, משום שמתחת המסווה הכול-יכול המאגי שלו מתגלים אזלת היד והמוגבלות האנושית. ולפעמים הליצן-גמד-קוסם הם דמות אחת בקרקס, שמגלמת את המאוויים הכול יכולים ואת מופרכותם כאחת.

נראה לי שבניגוד לבמת התאטרון, שמשקף את פנינו כדי לשרת את המודעות העצמית, הרי שבמת הקרקס היא פרודיה שמופעלת על ידי טריקסטר כביכול, או טריקסטריוּת שהתרוקנה ממשמעות. דמויות הקרקס מחמיצות את היעד של הגשמת האמת פנימית, ובמקום זה הן נדחפות רק להעמדת פנים, להרשמת העולם החיצוני, ולרווחי פרסונה נטולי משמעות.

חדוות האיד של הטריקסטר מתקיימת גם בקרנבלים. קרנבל ונציה, קרנבל המרדי-גרא בניו-אורלינס, הקרנבל בברזיל, הקרנבל בבזל, ואצלנו – חג הפורים, המשתלב עם משמעויות הקרנבל – כולם קרנבלים הנחוגים בסוף החורף, בשלב המעברי שבין מותם של האל/האלה בחורף (המיתוסים על פרספונה, תמוז, ישו) לבין תחייתם באביב. שלב המעבר נחווה ככאוס מעורר חרדה.

התרבות מתמודדת עם הכאוס, החרדה ואי הוודאות של מצבי סף ומצבי ביניים (שמסומלים על ידי מות האל), בדרך היפוך טריקסטרית-פרדוקסלית ("ונהפוך הוא" – בלשון חג פורים), שמעניקה לכאוס משמעות חיובית, פורה ועליזה. כך נוצרו הקרנבלים. או אז, הסף המעברי הזה, של מות הזמן ותחייתו, של התחדשות הטבע, נהיה פסֶק-זמן מעברי שבו מוּסָרים זמנית הכללים והחוקים המכוננים של התרבות. חכמת הדורות מיסדה את המצב הכאוטי והעניקה לו את הלגיטימציה הזמנית של חרות טריקסטרית משחררת, של היפוכי כללים מעניקי חדווה, של התלוצצות על הקיים ושל הפרת איסורים. במקום לחרוד מהבלתי ידוע, שואבים ממנו פרץ של כוחות אנרגטיים, וניזונים מהם. הכאוס נחוג בזמן-מרחב מוגבל, שהוא הקרנבל. בקרנבלים – במקום לחשוש מהעולם ההפוך, מעולם השאול הבלתי מודע, חוגגים בשמחה את העולם הדמוני בתחפושות של מכשפות, שדים, דמונים, דרקונים, וליצנים כדי להיזון מכוחם, וכך לשלוט בהם באופן מאגי.

על הקרנבל כותב המשורר הקטלני ז'ואן מרגריט (2004):

"מגוחך, הקרנבל חותר לשַטות במוות, / מסוה את חרדתו באימה אפלה ממנה. / מסכה תמיד מכסה על אחרת, קודרת /ממנה. שניוולה גלמוד, קשה, אישי."

הרצינות של החוק, מייצג הסופר-אגו, מפנה בקרנבל מקום לאיד ולצחוק פולחני. הכללים החברתיים של ערכי מוסר, מעמד, כבוד וביגוד, ונוהגים מיניים נפרצים ומתהפכים: נשים מתחפשות לגברים וההפך. בקרנבלים הצל נהיה יסוד מפרה וחיובי, הוא מאבד את צבעו השחור ומגלה את שלל הצבעים – 'זנב הטווס' האלכימי שבוקע ממנו והופך לליצן. בקרנבלים שמאופיינים בריקודים קיימת גם פתיחות מינית ומאנית, המאופיינת באנרגיית חיים יצרית והאקסטטית, שנועדה להשיב לעולם את פריונו ולהשלים ולהרחיב את חירות הנפש. הטיפוסים הנידחים, המצויים בדרך כלל בשולי החברה, מקבלים בקרנבל את מלוא מרכזיותם – הקבצנים, הליצנים והשוטים.

בזמן הקרנבל, בשל חריגותם וקיומם בגבול החברתי, הם נחשבים כטריקסטרים: כבעלי מגע עם העולם ההפוך, העולמות החריגים בנפש, עם הלא-נודע המקודש והמאיים. לכן הם גם משמשים ככאלה שיכולים לתווך בין אנרגיית הכאוס והסדר, החיים והמוות, הצחוק והסבל, הכסילות והתבונה, ולהביא חכמה חדשה מתוך חירות פתיחותם הטבעית אל המחוזות הלא-מודעים בנפש; אל עולם הצל, היצירה, והאינטואיציה.